שיהיו לך תמיד עיניים צוחקות : מסע ההישרדות של ילדה יהודייה מצ'ורטקוב לארץ-ישראל

תקציר:
עכשיו את קריסיה. תלכי תמיד זקופה, תסתכלי לאנשים בעיניים, שאיש לא יחשוב שאת מפחדת או מסתירה סוד נורא. האירי את פנייך, אנשים אוהבים ילדים מחייכים. והעיקר – שעינייך יהיו תמיד צוחקות כי רק לילדים יהודים יש עיניים עצובות. ככה אמרה אמא נטקה למרטה, ילדתה בת השמונה, כשהוציאה אותה ממרתף בית המרקחת שבו עבדה ושלחה אותה מצ'וֹרטקוּב לוורשה בזהות בדויה. מרטה לא ראתה עוד את אמהּ והמילים האחרונות האלה היו לה לציווי, לצוואה. כוחות נפש עצומים נדרשו למרטה הקטנה לקיים את צוואת אמהּ במסע ההישרדות שלה. כשהייתה בת שש נרצח אביה בידי מקומיים ועכשיו נשלחה בתור ילדה נוצרייה אל משפחה פולנייה בוורשה ובה הייתה עדה למרד הפולני ולדיכויו, נכלאה במחנה המעבר פּרוּשקוּב וחזרה אל ורשה החרבה, הקפואה ומוכת הרעב לאחר השחרור. אחר כך נקרעה בכפייה ממי שהייתה לה תחליף לאם, הגברת צַ'פּלינסקה הפולנייה, והתגלגלה משם לבתי ילדים שאליהם נאספו ילדים יהודים עזובים מן הרחובות ומתחנות רכבת בגרמניה. מסע ההישרדות של מרטה נמשך גם כשהגיעה לארץ־ישראל ונשלחה למוסד לעליית הנוער במגדיאל. מרטה, הילדה הטראומטית והבודדה שהתגעגעה נואשות אל אמהּ המתה ואל "אמהּ" הפולנייה, נתקלה בארץ באטימות לפרקים, באי־הבנות, בקשיחות, אבל גם בחמלה, באהבה ובחסד. הציווי של אמהּ,"שיהיו לך תמיד עיניים צוחקות", ליווה את מרטה כל ימיה ועזר לה להתגבר על כל הקשיים. סיפורה של מרטה הוא סיפור הישרדותם של ילדים יהודים שנותרו לבד בעולם. זהו סיפור על אחווה ועל קשרי חברוּת שהיו תחליף למשפחה שאבדה. זהו גם סיפורם של אנשים טובים ורחומים שעזרו לה לשקם את אמונתה באדם. -- מאתר ההוצאה.

עותקים